מריה מונטסורי

ד"ר מריה מונטסורי:

"התצפית המדעית קבעה כי חינוך אינו משהו שניתן על ידי המורה; החינוך הוא תהליך טבעי, המתבצע באופן ספונטאני על ידי האדם היחיד, ואינו מושג על ידי הקשבה למילים אלא על ידי התנסות בתוך הסביבה. ""האתגר של המורה הוא להכין סידרה של מניעים לפעילות תרבותית, הפרוסה בתוך סביבה מתוכננת מראש, ואז להימנע מהתערבות." – ד"ר מריה מונטסורי

מי הייתה ד"ר מריה מונטסורי, אשר החלה מהפכה חינוכית ששינתה את דרך חשיבתנו על ילדים יותר מכל אחד אחר לפניה?

ד"ר מריה מונטסורי נולדה ב- 1870 והייתה האישה הראשונה באיטליה שקיבלה תואר של רופאה. לאחר מכן המשיכה ללמוד והתמחתה בפסיכיאטריה, בחינוך ובאנתרופולוגיה. ד"ר מריה מונטסורי האמינה שכל ילד נולד עם פוטנציאל מיוחד המחכה להתגשם ולא "לוח חלק" המחכה שיכתבו עליו. התרומה העיקרית שלה לעבודת החינוך היא:

הבנת החשיבות שיש לחינוך בשנים הראשונות, שהן השנים בהן מתפתח המוח ובהן מתקבעת האישיות,

בגילוי השלבים השונים שהילדים עוברים בדרכם לבגרות,

בראיה של הילד כמי שבורא את המבוגר, הניחן בכוחות יצירה העולים על אלו שלנו המבוגרים ולכן זכאי ליחס של כבוד.

היא בנתה תוכנית חינוכית מפורטת בעלת שלושה מרכיבים עיקריים:

1. הסביבה המוכנה: כיצד להכין סביבה טבעית ותומכת לילד.

2. הילד: לצפות בילד החי באופן חופשי בסביבה הזאת.

3. המורה: להתאים סביבה זו לפי צרכיו המשתנים של הילד כדי שיוכל להשלים את הפוטנציאל הגדול ביותר שלו מבחינה שכלית, פיזית – רגשית, ורוחנית.

גם בילדותה, הקדימה ד"ר מריה מונטסורי את זמנה. בשנת 1883, בגיל שלוש עשרה, כנגד רצונו של אביה אבל עם התמיכה החזקה של אמה, היא החלה בלימודי מתמטיקה והנדסה בביה"ס הטכני לבנים ברומא (מהלך שהיה בלתי אפשרי לבנות באותה תקופה). לאחר סיום לימודיה, החליטה ללמוד רפואה וב- 1896 סיימה את הלימודים בהצלחה. בעבודתה במרפאה הפסיכיאטרית של אוניברסיטת רומא גילתה ד"ר מריה מונטסורי עניין בטיפול בילדים בעלי פיגור שכלי ופיתחה למענם תכנית לימודים מיוחדת מתוך חשיבה שהעזרה לה הם זקוקים הינה חינוכית ולא ביולוגית (כפי שהיה נהוג לחשוב אז). מערכת לימודים זו עזרה למספר ילדים להתקדם ברמה כזו שהם עברו בהצלחה את הבחינות הרגילות בבתי הספר הרגילים. עמיתיה התפעלו מהנס שקרה, אך ד"ר מריה מונטסורי חשבה אחרת: "בעוד שכולם העריצו את תלמידי בעלי הפיגור, אני חיפשתי את הסיבות שיכלו להשאיר את הילדים הבריאים והשמחים של בתי הספר הרגילים ברמה כה נמוכה עד כי הם יהיו שווים לתלמידי חסרי המזל במבחני אינטליגנציה …. הרגשה זו, שהייתה כה עמוקה ,כמעין אינטואיציה, הפכה להיות לרעיון השולט בי. הפכתי להיות משוכנעת, שאם נצליח ליישם שיטות דומות ללימוד ילדים רגילים, נוכל לפתח ולשחרר את אישיותם בדרך נפלאה ומפתיעה".

בשנת 1907, קיבלה ד"ר מריה מונטסורי את הזדמנות שיחלה לה: לחקור ילדים "נורמאליים" – להיות אחראית לחמישים ילדים עניים של שכונת העוני סן לורנצו ברומא. ההצלחה חסרת התקדים של עבודתה ב- "casa di bambini"- "בית הילדים", התפשטה מסביב לעולם במהירות ואנשים רבים באו מרחוק לראות את הילדים המופלאים האלו במו עינם. ד"ר מריה מונטסורי אף היא נדהמה מיכולתם של ילדים אלו להתרכז ולעבוד בצורה מאורגנת, ספונטאנית ומלאת שימחה, וזאת ללא התערבות מבוגרים. היא הבחינה דרך התבוננות בפעילות החופשית של הילדים, שילדים נחנו בתשוקה טבעית ללמוד, לחקור ולספוג כמה שיותר מהסביבה בה הם חיים. "נניח שאמרתי שישנו כוכב לכת בלי בתי ספר או מורים, לימוד היה בלתי-ידוע ועדיין התושבים – מבלי לעשות שום דבר אחר חוץ מלחיות ולהסתובב – הגיעו לידיעת כל הדברים, לנשיאת כל הלמידה במוחם; האם לא תחשבו שאני מפנטזת? ובכן, בדיוק עניין זה שנראה כל כך דמיוני עד שנדמה שזוהי רק המצאה של דמיון פורה, היא המציאות. זוהי הדרך של הילד ללמוד. זה השביל בו הוא הולך. הוא לומד הכול מבלי לדעת שהוא לומד ובעשותו כך, הוא עובר קמעה מהבלתי מודע למודע. צועד תמיד בדרכים של שימחה ואהבה." הבחנות אלו הביאו אותה לניסוח של רעיונות פילוסופיים חדשים על תקופת הילדות וליצירת שיטה חדשה בחינוך המבוססת על הבנת כוחות הגדילה הטבעיים של הילדים.

התיאוריה הדינאמית של מונטסורי כוללת רעיונות כמו:

• ילדים זכאים שיכבדו אותם כשונים מהמבוגרים, וכבני אנוש יחודיים השונים זה מזה.
• ילדים בוראים את עצמם וגדלים דרך פעילויות מכוונות אך ספונטניות.
• השנים הכי חשובות ללמידה הם שש השנים הראשונות.
• לילדים יש רגישויות ויכולות שכליות עצומות לספוג וללמוד מסביבתם.
• ילדים לומדים בצורה טבעית על ידי מנגנון שכלי של "תקופות רגישות", בהן מועצמת יכולת ספיגת החומר בנושא אחד המעניין אותם בזמן נתון.

ד"ר מריה מונטסורי הוזמנה לארה"ב על ידי אלכסנדר גרהם בל ותומס אדיסון להרצות באולם קרנגי הול ב- 1915 . היא הוזמנה להקים כיתה בתערוכת פנמה-פסיפיק בסן פרנסיסקו, כאשר המבקרים בתערוכה צופים בעשרים אחד ילדים שלא מכירים את השיטה, המשחקים מאחורי קיר זכוכית במשך ארבעה חודשים. שני אותות ההצטיינות היחידים שהוענקו לחינוך בתערוכה כולה, ניתנו לכיתה ניסויית זו. בזמן מלחמת העולם ה-2 הוגלתה ד"ר מריה מונטסורי מאיטליה בגלל השקפותיה האנטי- פשיסטיות והיא עברה לחיות ולעבוד בהודו. פועלה בקידום החינוך לשלום גבר והיא נבחרה פעמיים כמועמדת לפרס נובל לשלום. לאחר המלחמה עברה ד"ר מריה מונטסורי לחיות בהולנד והמשיכה ללמד, להרצות, לכתוב ולדבר בשמם של הילדים ולמען שלום עולמי. כשכתב של אחד העיתונים שאל אותה פעם, מהי אזרחותה עכשיו, ענתה ד"ר מריה מונטסורי: "אני גרה בגן עדן, ארצי היא כוכב הסובב סביב השמש ונקרא כדור הארץ". היא מתה בשנת 1952 בהולנד. על המצבה שלה נכתב: "אני מפצירה בילדים היקרים ומלאי העוצמה, להתאחד עימי כדי לבנות שלום באדם ובעולם." ובבית המשפחה ברומא נכתב: "מדענית ופדגוגית מפורסמת אשר הקדישה את כל חייה להתחדשות רוחנית והתפתחות האנושות באמצעות הילד".

ילדים הם בני אדם להם מגיע כבוד, העולים עלינו בשל תמימותם ובשל אפשרויות גדולות יותר של עתידם – ד"ר מריה מונטסורי